פשיטת רגל היא תהליך מורכב ולא נעים. איש אינו בוחר מרצונו לפשוט רגל. בקשה לפשיטת רגל עשויה להגיע משני הצדדים –מצד הנושה או מצד בעל החוב. עצם ההיקלעות למצב, אשר המוצא היחיד ממנו הוא הכרזה על פשיטת רגל, מחייב נקיטת פעולה מיידית. כמו פריטה על מיתר המרעידה צלילים והדים ההולכים ומתפשטים, כך גם בהוצאה לפועל: עורכי דין , הנאמן, הנושים השונים, בעל החוב ,כונס הנכסים הרשמי, לשכת הוצאה לפועל , טפסים, עיקולים ועוד.
באופן פרדוכסלי הגשת בקשה לפשיטת רגל עשויה להיטיב דווקא עם החייב. כאשר נמצאים בתהליך של פשיטת רגל נפסקת רדיפת הנושים השונים אחריו. ההסדר שייקבע, סביר להניח, יאפשר לחייב לצאת – גם אם בשן ועין – מהליכי ההוצאה לפועל תמורת תשלום חודשי קבוע שנקבע על ידי בית המשפט ומשולם לקופת כונס הנכסים. מעתה ואילך לחייב אין קשר ישיר עם נושיו והוא גם לא מאוים על ידם.
האומנם סוף פסוק?
עם זאת אסור לחייב לראות עצמו כאילו עם תחילת הליך ההכרזה עליו כעל פושט רגל הוא מגיע אל השקט ואל הנחלה. רחוק מזה. במידה שהוא לא יעמוד בחובת התשלום, על אף שהסכום שנקבע להחזר הוא מידתי ,סביר, במסגרת היכולת המוגבלת של בעל החוב, יבוטל הליך פשיטת הרגל והוא יוחזר לטיפולה של ההוצאה לפועל, מה שיחשוף אותו שוב ללחצי הנושים ולאיומיהם.
בפשיטת רגל טמונים יתרונות אבל גלומים בה גם חסרונות. עצם ההימצאות בהליך זה טובעת על מצחו של החייב אות קין של כישלון. דובקת בו סטיגמה של 'לוזר'. הוא נמצא תחת פיקוח והשגחה קפדניים. אוי לו אם ייתפס בשקר, בהסתרת רכוש. יש נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. צעדיו מוצרים.
לנושים עשוי להיות אינטרס לבקש מבית המשפט להכריז על בעל חוב כעל פושט רגל היות שההליך, כשלעצמו, מאפשר לו להתוודע אל רכוש שהחייב מסתיר, רכוש שאותו, אולי, הבריח כשהריח כי עסקיו מתמוטטים וכי הוא נופל אל תהום של חוסר כול ואין-אונים. החוק (סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל) עומד לצדו: אם החייב הבריח רכוש במשך השנתיים שקדמו ליום ההכרזה עליו כעל פושט רגל, הרכוש שייתפס יוחזר לקופת הנאמן. סעיפים נוספים בפקודה זו הופכים את ההברחה לסיכון שלא שווה להסתכן בו...
נושים עשויים להעדיף מיצוי הליך ההוצאה לפועל על פני הכרזה על בעל החוב כפושט רגל, היות שבמסגרתה ניתן להפעיל עליו אמצעים אגרסיביים שיניעו אותו להגיע להסדר,כגון: עיקולים, צו עיכוב יציאה מהארץ, עיקול רכוש ועוד. לכולם יש אפוא מה להפסיד מפשיטת רגל.
